75 ק"מ ועוד 120   את 75 הק"מ הראשונים בין ניצנה לבאר שבע הייתי מתחילה ממש מוקדם בבוקר. הודעתי לעירית, שתגבה אותי והייתי מספרת שאני יוצאת לפגישה. ב 7:30 הייתי רצה כבר במסדרונות הניאון של המרכז לבריאות האישה בבאר שבע בדרך

זה הזמן שיש לנו כאן', אני אומרת לאביב ומרווחת בין שתי ידיי. "כדאי שיהיו לנו הרבה יותר ימים של שמחה והתלהבות, מימים בנאליים כאלה, שזולגים בין האצבעות". אני אומרת לה והיא מאשרת. הרגליים שלי מונחות על השולחן (בלי נעליים), והיא נשענת

איך שהוא, כשהצטרפתי למושב שלי, סלעית, לפני שנה וחצי, צרפו אותי לצוות האחראי על הפקת טקס יום הזיכרון. היום זה, עבורי כמו עבור רבים אחרים, הוא היום העצוב, הטעון והקשה ביותר בשנה. קדוש. קדוש. קדוש. השנה, זו השנה השנייה, שיש לי

**משמשים וגוגואים*** אצלנו בפתח תקווה קראו להם גוגואים. גלעיני המשמש החומים הפכו בכל קיץ למצרך הכי חם בשוק. בין מאי ויולי שיחקנו משחקי גוגואים. סבתא שלי, נצחיה, היתה אלופת הריבות. בכל עונת משמשים, היא חיכתה לתנובת הפרי הכתומה ורכשה ק"ג רבים.

את ישראל פגשתי לראשונה ביום 4.8.1971. וכשאני פגשתי בה, היא פגשה אותי. זה מוזר, כי זו ישראל היחידה שהיא בת. כל שאר הישראל שאני מכירה הם אחלה גברים גברים…או לכל הפחות, גברים. נפגשנו בביח בלינסון לאור נאון חזק, טפיחות על הטוסיק

יש כל כך הרבה דרכים לספר סיפור. את אותו הסיפור ממש. בכל שנה בעת הזאת, אני מעלה את הסיפור של המשפחה שלי. אני לא נוגעת ולא משנה. אני יכולה…אבל אני לא רוצה. ✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️✌️ אני, מיכל לימון, בתו של אלכסנדר לימון, יליד