המסע שלי אל נועם

75 ק"מ ועוד 120  

את 75 הק"מ הראשונים בין ניצנה לבאר שבע הייתי מתחילה ממש מוקדם בבוקר.
הודעתי לעירית, שתגבה אותי והייתי מספרת שאני יוצאת לפגישה.
ב 7:30 הייתי רצה כבר במסדרונות הניאון של המרכז לבריאות האישה בבאר שבע
בדרך לאולטרה סאונד זקיקים.
'תקשיבי, את עדיין לא מוכנה' 
שמעתי את טכנאית הרנטגן אומרת לי. 
תבואי מחר.
חזרתי 75 ק"מ מתסכלים לניצנה והתחלתי יום עבודה.
למחרת שוב היתה לי 'פגישה' בבאר שבע…
אורות ניאון, טכנאית…יש לך שלושה זקיקים מוכנים…שלושה. 
ועם זה רציתי לנצח.
יצאתי ממנה נרגשת והתקשרתי לורדה מבנק הזרע בתל השומר.
'תכיני לי מנה' אני בדרך 120 ק"מ ושעתיים.
לעירית הודעתי 'שיש לי גם פגישות במרכז'. 
היא היחידה שידעה באמת אלו פגישות היו לי.

הדרך
הנסיעה לתל השומר היתה ארוכה ממילא, אבל בבקרים האלה היא היתה ארוכה מתמיד.
לפעמים הראש היה עמוס מחשבות לפעמים היה ריק.
ניסיתי לתכנן ולהתארגן מה אעשה אחרי ההזרעה,
הרי כולם בעבודה…זה לא שיש לי באמת לאן ללכת.
בפעמים הראשונות הייתי יושבת חצי שעה עם רגליים על הדש בוארד בחניון ואז מסתובבת בתחושה הזויה של 'אין לי לאן ללכת עכשיו ומחר צריך עוד הזרעה…'
ואז גולי המדהימה הודיעה לי ש'הנה מפתח והיא הכינה לי חדר אצלה בבית בשוהם ושאני תמיד יכולה לבוא…כי זה לא הגיוני שתסתובבי ככה בכל פעם אחרי טיפולים'.
וכך היה.
ולמחרת התייצבתי שוב, והגיע רופא אחר והזרעה שנייה, חצי שעה במרפאה, חצי שעה רגליים על הדש בוארד ו…200 ק"מ דרומה לניצנה.

אחרי ו-200 ק"מ
הנסיעה חזרה לניצנה, היתה על סף בלתי אפשרית.
אני זוכרת את הרגעים שהנעתי ואת הרגע שהגעתי, בין לבין מוצפות רגשית בלתי נתפסת.
מחשבות, דמיונות, תקוות, חלומות…
שבועיים המתנה
ומקל…והמתנה לראות קווים או +
ועוד מקל 
ובדיקת דם…כי המקל בטוח לא בסדר.
ושברון לב. פעם ראשונה. שנייה.
שלישית. רביעית.
חמישית.
שישית.
שביעית.

רמת גן השיבה למרכז IVF
לקראת הקיץ עזבתי את ניצנה. חזרתי לרמת גן.
עשיתי הפסקה מהטרפת.
הכנסתי את עצמי לשקט.
חצי שנה של משמעת ברזל. החזרתי את הגוף שלי לעצמי פחות 17 ק"ג
סיבולת לב ריאה כמו שצריך 
והפעם נסעתי לאסותא. הכל פרטי.
הגיע שלב ה IVF.
ותהליכים
וזריקות
והורמונים
ובטן סגולה וכחולה מזריקות
ולרוץ להביא את המנה בתרמוס עם (נדמה לי) חנקן
והרדמה…ושאיבה
והרדמה…והחזרה
ויקיצה
והמתנה
שבועיים
ומקל
ובדיקת דם
ושברון לב
ושוב…ושוב…ושוב…
ויומולדת 40 וסופ"ש בראש פינה עם כל המשפחה
ומקל
ובכי
וחוזרת הביתה 
וחייבת שוב בדיקת דם…כי חייבים לסגור את התהליך
והבעסה…אויי 
והלב…וכבר קצת פחות תקווה.

ואחה"צ קניות בקניון השכונתי
והאחות התורנית מאסותא מתקשרת בטון שכולו צהלולים
ואני אומרת לה…מה השמחה..אני יודעת שאין כלום, שלא הצליח
בכל זאת אפס קווים על המקלות…
והיא מבשרת, כאילו לא שומעת אותי
ואני לא באמת שומעת אותה.

זולגת
מזל טוב מיכל. את בהריון.
והריצפה הקרה בקניון מתחת לישבני שנשמט אליה
בלי משים
והשקיות שנופלות מהידיים
והלב שמתפוצץ
והדמעות שזולגות מעצמן
מחר אני בת 40….לא יכולתי לצפות ליותר (אוגוסט 2011)

תשעה חודשים,
או נכון יותר 38+5 שבועות.
על הסרעפת הוא ישב לי.
הנשימה היתה בלתי אפשרית.
עד בוקר הלידה הקאתי.
טחינה גולמית על טוסטים היו המאכל היחידי כמעט שהצלחתי לאכול
בתקופת ההריון.
ישנתי בישיבה.
הריון בסיכון – הגיל, התרגיל, הסרעפת, האוויר…
בדיקות ומעקב אינסופי.
ויום אחד פשוט ניגשתי לרופא ושאלתי: אז תגיד מתי הכל מוכן…אבל ממש.
שבוע 38 הוא אמר.
אז תקבע לי קיסרי אלקטיבי 38+ 5 שנלך על בטוח.

נועם
מרגע שחלמתי אותו הוא היה נועם.
עם ו'.
4 אותיות זה יותר יציב, יותר מאורגן, יותר…אממ בטוח.
הוא לא היה אורז או בוטן
שזיף או אפרסק.
הוא היה נועם מהשנייה הראשונה.
בכל אולטרה סאונד.
גם כשאמרו שהוא ממש חתיך בבטן,
קיוויתי שהוא יהיה חמוד לייק דה בוי נקסט דור,
אבל שיהיה בן אדם שישרה נועם ויהיה בו נועם.

היום המיוחל הגיע. מרינה באה איתי בבוקר.
אחי היה בחו"ל.
הוריי ואחותי הנרגשים הצטרפו יותר מאוחר.

אמא
28.3.2012 בשעת צהריים צעדתי מלאת ביטחון ועוצמה לחדר הניתוח,
חצי ישבן בחוץ בחלוק בית חולים שלא הכיל את כל בטני היפיפיה.
אפידורל
חתך
מזל טוב…מניף הרופא את היילוד לשבריר שנייה באוויר ומראה לי אותו.
'בלונדיני' אני שואלת בתמיהה…
כן אומרות האחיות…
איך בלונדיני…ועיניים כבר פקח?
עוד לא….1,2,3
'כחולות' אני שומעת אותן קוראות לעברי…
'איך יצא לי סרפר אוסטרלי…ואני והברקוד חומים להחמיא?'

הפי לוג
מרץ 2019 נועם בן 7. 
עדיין בלונדיני
עדיין כחול עיניים
והוא הכי, אבל הכי נועם בעולם.
לא אורז.
לא בוטן.
לא נסיך, לא מלך.
הוא נועם
והוא שלי…וגם מאד שלו.
75 ק"מ + 120 + 200 כפול 8 פעמים כפול 8 הזרעות כפול 2 + 3 הפריות
ושנתיים
ותשעה חודשים
ושבע שנים
מזל טוב לשנינו. 
היה שווה הכל ועוד הרבה הרבה יותר.
כבר בן 7…אבל, רק התחלנו.

יש למה לצפות.