משמשים וגוגואים ועוד משהו מפתיע

**משמשים וגוגואים***
אצלנו בפתח תקווה קראו להם גוגואים.
גלעיני המשמש החומים הפכו בכל קיץ למצרך הכי חם בשוק.
בין מאי ויולי שיחקנו משחקי גוגואים.

סבתא שלי, נצחיה, היתה אלופת הריבות.
בכל עונת משמשים, היא חיכתה לתנובת הפרי הכתומה ורכשה ק"ג רבים.
במטבח על הכיריים, הועמדו סירים ענקיים עם הפרי וכפות גדולות של סוכר וחיכו לרתוח.
על הרצפה הונחו אחר כבוד, מחכות לנכדים, שקיות ענק מאוכלסות בגלעין החום. יצאנו מצויידים ומוכנים לפתיחת העונה.

בבית הספר נווה עוז בחצר, ליד הצריף של חדר טבע,
התחילו הילדים לחפור גומו בחול.
זו לצד זו. קטנות בינוניות, גדולות.
מתחת לברושים ולאורנים, סימנו קווים ומרחקים.
שלושה גוגאים – קו קרוב יחסית לגומה.
חמישה – קצת יותר רחוק.
עשרה – חצי ק"מ מהגומה….
בכל הפסקה רצו הילדים לתפוס את הגומה השווה ולסמן קווים.
מאחורי כל קו נעמדו הילדים בזה אחר זה וניסו את מזלם, לקלוע לגומות ולצאת עם חופן גוגואים ראוי בסוף כל הפסקה.

אני, אני לא מיהרתי. 
הייתי בכתה ב' או ג' כשהצלחתי להצטרף "לתעשייה".
הסתכלתי והתבוננתי על הדינמיקה.
היכן התורים הארוכים.
מה ההבטחה?
מה הילדים רוצים?
ומהר מאד הבנתי:
שלושה גוגואים זה המרחק הכי נפוץ, אבל גם הילדים קולעים הכי הרבה.
עשרה גוגואים היא אמנם הבטחה גדולה, אך הסיכוי לקלוע הוא אפסי כמעט.
בחמישה גוגואים כבר היה משהו מעניין. 
תלמידי ה-ו קלעו לא רע, אבל עדיין בתדירות נמוכה מזו שקלעו כולם בשלושה גוגואים.
בהפסקה אחרי כן – שוב זיהיתי את אותה מגמה.
למחרת כבר מיהרתי לתפוס גומה משלי.
במרחק של צעד קטן רחוק יותר מ"5 גוגואים" סימנתי קו והכרזתי בקול חזק של ילדה צווחנית: "עשרה גוגואים – אם קולעים כן מקבלים".
היינו אטרקציה – הגומה שלי ואני.
הילדים הבינו את ההבטחה.
זיהו את ההזדמנות – עשרה גוגואים במרחק של קצת יותר מחמישה. זה שווה.
והתור מול הגומה שלי נעשה ארוך ארוך….
(מיותר לציין כמובן, שבחרתי את אחת הגומות הקטנות 🙂 )
התור ארך וארך וחופן הגוגואים שלי הלך וגדל וגדל וגדל.

ישבתי לי בהפסקה ליד הגומה שלי. 
ילדה קטנה בת 8 או 9.
אוכלת פיתה עם ריבת משמשים משובחת
וקופסאות נעליים מפוצצות "בחרוזי המשמש החומים".

מישהו רוצה ביס?

#מישהו_אמר_אסטרטגיה?
#התבוננות_זה_כל_הסיפור