ישראל ואני העשור הראשון – מסע ציוני בזמן

את ישראל פגשתי לראשונה
ביום 4.8.1971. וכשאני פגשתי בה, היא פגשה אותי.
זה מוזר, כי זו ישראל היחידה שהיא בת.
כל שאר הישראל שאני מכירה הם אחלה גברים גברים…או לכל הפחות, גברים.
נפגשנו בביח בלינסון לאור נאון חזק, טפיחות על הטוסיק וקול צווחה דקה.
באתי לעולם.
אני לא זוכרת דבר מהרגע הזה, אבל אמא שלי דווקא זוכרת,
איך בבוקר עוד ישבה אצל הספר ובאמצע התספורת היא חשה צירים.
נדמה לי שהספר לא הספיק לארגן את הפרזורה עד הסוף והיא כבר מצאה את עצמה בדרכה לבית החולים.
נולדתי לאמא שרה ולאבא אלכס ולאחי זיו.
נולדתי בבני ברק בתקופה שעוד נותרו בה מספר רחובות חילוניים או מעורבים. 
ונולדתי גם למדינה שלי. ארץ חמדת אבות.
ארץ זבת חלב ודבש ועופרת יצוקה.
נולדתי למשפחה, שבה נפגשו השואה והתקומה ובעיקר הגבורה.
נולדתי לציונות עמוקה ואהבת הארץ והאדם.
ואלו היו נוכחים בכל רגע בחינוך שלי ובעיצוב דמותי כילדה של שנות ה-70 ולאחריו כנערה בשנות ה-80. כן, הכל מהמאה הקודמת. סוג של ענתיקה.
הזיכרון הראשון שלי הוטבע בי בעצב בשנת 73', רגע לפני שדודי נפטר ונכנע למחלת הסרטן, אני זוכרת אותו נאנק במיטתו. לא הבנתי מה ראיתי, אבל הרגשתי בכל נים תחושת סבל וכאב.
אני זוכרת גם, שגרנו כבר בפתח תקווה ובאיזה ערב נשמע קול מוזר מאד וחזק. לימים, החיים לימדו אותי, שלצליל הזה קוראים אזעקה ושהמקום הזה במורד המדרגות, ממש מתחת לאדמה, נקרא מקלט ושזה לא באמת מפגש נחמד עם משפחת שבטל או שטיינמץ וכל השאר.
בסוף 73 דוד שלי נפטר ואחותי נולדה והפכה אותי לילדת סנדוויץ'.
אני לא זוכרת את הצטרפותה למשפחה. אמא שלי מספרת שישר שלחתי אותה בחזרה לאמא שלה…כל הבכי והתחנונים לא עזרו והיא נשארה. מזל שכך. עד גיל 18 שלי חלקנו יחד את אותו החדר.
בגיל שלוש הזכרונות התחילו להיאסף…אני בגן עמליה, סמוך לגן יונתן. עד היום נדמה לי שאני יכולה לשרטט במוחי את שער הכניסה, החצר וחדר המפגשים. אני זוכרת את מרים נגנית האקורדיון ואני זוכרת עד כמה פחדתי ממנה ונמנעתי מלשבת במפגשים. שנאתי גם את תיאטרון הבובות. והיתה גם המטפלת של אותם ימים, ברח לי שמה, סימה אולי? או חנה? שאספה אותי מדיי יום בעגלה הלבנה וחזרנו ברגל הביתה….

איזה עשור זה היה…ועדיין זה רחוק מלהיות הכל…
אחרי המלחמה של 73' היה כאן שבר עצום. וועדת אגרנט שהגישה את מסקנותיה באפריל 1974 הביאה להתפטרותו של הרמטכ"ל דדו וללחץ ציבורי עצום, שהביא להתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה. לאחר הבחירות היה זה יצחק רבין שזכה בראשות הממשלה.
אני מצידי המשכתי ללכת לגן כרגיל. לגננת מאיה היתה עין אחת חומה ועין אחת ירוקה. זה היה קצת מפחיד. לא אהבתי אותה. אבל אהבתי את הסביבון הענק של חנוכה…אותו אני זוכרת. היה לי יחס אמביוולנטי כלפיו מצד אחד פחד מצד שני תחושה של קסם. בשנה אחרי כן, מאיה כבר לא היתה והגיעה הגננת ארנונה. אותה אהבתי. ממש. הלכתי לגן בשמחה. אני זוכרת איך הייתי חוצה לבד את השדה וגן השעשועים וגם כמה בניינים ומגיעה לגן. דברים שלא קורים היום. מסתבר שבמשך שבועות אמא שלי לקחה אותי לגן בהתחלה היא הובילה. אחכ אני הובלתי בהמשך היא עקבה אחריי במרחק בטוח ורק אחרי שהיתה בטוחה בטוחה, שמכל מסלול שאבחר (כבר אז הבנתי שיש יותר מדרך אחת להגיע לכל יעד), אגיע בסופו של דבר לגן…רק אז הלכתי באמת לבד.
ואז יום אחד נגמר הגן והתחלתי ללכת לבית הספר. בית ספר נווה עוז כיתה א 2. המורה אסנת. איומה. והתיק הרחב בצבעים בורדו וכחול אפרפר. אני לא זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. אני זוכרת ימים רבים אחריו. את שמות המורים והתלמידים ומסדרי הבוקר ורווח שים ידיים הורד…והיום יום ראשון כג שבט 'תשמשהו' ואיך בכיתה ב', הגיעו לצלם אותנו ל'זהו זה' ואני עמדתי על במת העץ הרעועה ודיקלמתי ליום המשפחה שיר מעת אסתר חנני: להורינו יקירנו חג יוחג ושיר יושר…וראו אותי בטלוויזיה. טלוויזיה בשחור לבן וטלפון חוגה.
וגומי וקלאס וקלפים וימי ספורט בהם התלמידים משחקים מחניים נגד המורים, והגבס בדיוק לפני פורים בכיתה ד' והחרם ואגודת הספורט 'אפרי' והיום ההוא שרצתי שעתיים סת אחרי בית הספר בלי לשים לב, רק כי רציתי ואמא באה לחפש אותי…ומרוץ אם המושבות, ומשחקים בחצר הבית בקפלן – אצבע משולשלת ומחבואים והקפות, חיי שרה עם פריסבי, ושמות וטאקי עם שתי חבילות ועשרה ילדים…וסוכות וגומי וגברת שטיינמץ הזקנה….
ומסתבר שבין לבין היה מבצע אנטבה המהולל ואחר כך ובלי קשר רבין התפטר, כי רעייתו קיבלה מתנה קצת יותר מדיי גדולה ופתאם בגין הוא ראש הממשלה ופתח תקווה חגגה 100.
ובכל יום אבא קם בבוקר והלך למכולת לקנות לחמניות כאלה שנדבקו מהצד (לא כמו הקדימה של היום) והיה מכין לנו את הכריכים לבית הספר עם הריבות של סבתא, או ממרחית ואמא בינתיים היתה מכינה לנו ארוחת בוקר…לא כמו היום שכולם רצים. והתה…עמד והצטנן על אדן החלון. והיתה שגרה. שגרה כזו פשוטה. 
ובכל יום קראנו 'מעריב' והייתי ילדה מאד מעורבת שידעה את שמות כל 120 חברי הכנסת וראשי הממשלה והנשיאים והרמטכ"לים…זה היה חשוב. דמויות מפתח ערכיות. מנהיגות. ידעתי את ההיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל טוב משאני יודעת אותן היום. ילדה בבית הספר היסודי.
קראנו. המון. 4 ספרים בשבוע. סדרת מרגנית. הייתי מתפלחת לספריה ומחליפה את המדבקות שעל גבי הספרים רק כדי לקחת 'מהגדולים'.
דיברנו ציונות.. וחונכתי על ברכיים של ימין רהוט והגיוני. ונראה שהכל נורמלי. בעיניים של ילדה בגיל חד ספרתי…ואז כל המדינה הזדעזעה, כי צבי גור חטף את אורון ירדן ז"ל. והבטן התהפכה. ואחרי זמן גם זה נשכח ופתאם היה איש אחד שירד מהמטוס. הוא היה כהה עור ונופף לשלום…קראו לו אנואר סאדאת והוא הביא איתו את 'השלום'. לדעתי כבר בטלוויזיה הצבעונית – טלפונקן – שיום אחד הגיעה בצהריי יום שישי ישר כדי שנצפה ב'סייח השחור'.